|
|
82 בחוזה , המשפט כשלעצמו נוכח כדבר נקבע , והכלליות הפנימית שלו נוכחת כ [ גורם ] משותף של השרירותיות ושל הרצון הפרטיקולרי . תופעה זו של המשפט , שבה המשפט כשלעצמו ומציאותו המהותית , הרצון הפרטיקולרי , תואמים זה את זה תואם בלתי אמצעי – זאת אומרת , באורח מקרי – נעשית בעוול לתדמית – כלומר לניגוד בין המשפט כשלעצמו ובין הרצון הפרטיקולרי , בבחינת זה שהמשפט נעשה בו משפט פרטיקולרי . ואולם , האמת של תדמית זו היא שהיא חסרת תוקף , ושהמשפט שב ומתכונן מתוך שהוא שולל את השלילה הזאת של עצמו . ובאמצעות תהליך זה של תיווך , שבו הוא חוזר אל עצמו משלילתו , המשפט קובע את עצמו כממשי וכתקף , ואילו בתחילה הוא לא היה אלא כשלעצמו ומשהו בלתי אמצעי . תוספת . המשפט כשלעצמו , הרצון הכללי , נקבע קביעה מהותית על ידי הרצון הפרטיקולרי , ולכן עומד בזיקה אל דבר מה לא-מהותי . זהו יחסה של המהות אל תופעתה . גם אם התופעה תואמת את המהות , מנקודת מבט אחרת היא בכל זאת איננה תואמת אותה , שכן התופעה היא שלב המקריות , המהות בזיקתה אל הלאמהותי . אבל במקרה של העוול , התופעה נעשית תדמית . תדמית היא מציאות שאיננה תואמת את המהות , ניתוקה...
To the book |
|
|