פרק ראשון הקניין

41 כדי להיות אידיאה , על האיש לתת לחירותו ספרה חיצונית . היות שהאיש הוא הרצון האינסופי ההווה-כשלעצמו-ובשביל-עצמו בקביעה ראשונה זו , שעודנה מופשטת לגמרי , הרי מה שנבדל ממנו , מה שיכול להיות . Heineccius , Elementa Juris civilis ( 1728 ) * הספרה של החירות שלו , נקבע בדומה לכך כמשהו השונה ממנו באורח בלתי אמצעי ושאפשר להפרידו ממנו . תוספת . [ ההיבט ] התבוני שבקניין איננו טמון בסיפוק הצרכים , אלא בסילוקה [ הדיאלקטי ] של הסובייקטיביות גרידא של האישיות . רק בהיותו בעל קניין , האיש הוא בבחינת תבונה . גם אם מציאות [ Realit ? t ] ראשונה זו של חירותי היא בחפץ חיצוני , ולכן היא מציאות גרועה , האישיות המופשטת , מעצם היותה בלתי אמצעית , איננה יכולה להיות בעלת מציאות [ Dasein ] אחרת מלבד כזו המתאפיינת באיאמצעיות . 42 מה ששונה שוני בלתי אמצעי מהרוח החופשי הוא – בשביל הרוח הזה וכן כשלעצמו – החיצוני בכלל , חפץ , משהו בלתי חופשי , חסר אישיות ונטול זכויות . למונח " חפץ , " כמו למונח " אובייקטיבי , " יש שתי הוראות מנוגדות . מצד אחד , כשאומרים " זהו העניין , " או " העיקר הוא העניין , לא האיש , " פירושו הוא ...  To the book