מגילת איכה , הנותנת ביטוי לצערם , לקטרוגם ולתקוותיהם של האומה או של היחיד , מאפשרת לחדור אל שורשיה של האמונה העממית בדור החורבן . המשותף לפרקים כולם , הן לקינות ( א ; ב ; ד ) והן לתחינות ( ג , ה , ( הוא ההכרה הברורה באלוהי ישראל כבמי ששולט בנעשה עלי אדמות . ה' הוא שהביא את האסון על העם ( א , ה ; ב , א-ט ; ג , מג ; ד , יא ; ה , כב , ( ועל כן מופנית אליו הקריאה לעזרה ( א , ט ; ב , יט ; ג , נו ; ה , כא . ( גם ההכרה בחטא וצידוק העונש ( א , ה , ח , יח , כב ; ב , יד ; ג , מב ; ד , ו , יג ; ה , טז ) מהווים נדבך בולט באמונתו של דור החורבן . אך דווקא בנקודה זו ניכרת האמונה העממית הנבדלת מתפיסתם של הנביאים ; בד בבד עמ ההודאה בחטאה של ירושלים מושמעת הטענה : "לבתינו חטאו ואינם ואנךזנו עונתיהם קבלנו" ( ה , ז , ( טענה שיש בה יותר משמץ של אמונה בחפותו של דור החורבן . נגד תפיסה זו יוצאים הן ירמיהו ( ירמיה לא , כח-כט ) והן יחזקאל ( יחזקאל יח , ב-ד , ( וספק רב אפוא אם ניתן לשייך את הקינות , או לפחות את התחינה שבפרק ה , לחוגיהם של הנביאים , מה גם שאצבע מאשימה מופנית אל הנביאים ואל הכוהנים כגורמיו העיקריי...
To the book