הנבואה על רועי ישראל [פרק לד]

הנבואה תוקפת את מנהיגי העם , "אשר היו רעים אותם , " את עצמם , כלומר : הם דאגו להפיק טובת הנאה מתפקידם במקום לדאוג לרווחת העם ולשלומו ולכוונו לדרך הנכונה . אבל הם , רק טובת עצמם היתה לנגד עיניהם , ונמצא העם סובל : "את החלב תאכלו ואת ה ?; מר תלבשו הבריאה תזבחו הצאן לא תלעו" ( ג . ( בפסוק ד מתאר יחזקאל את התעלמות המנהיגים מסבל העם בדמותו אותם לרועים שאינם מטפלים בצאן כראוי . את הנוטות לחלות הם לא חיזקו ואת החולות לא ריפאו . מי ששברה רגלה לא נחבשה , ואל אלה שרחקו מן העדר ואף אבדו , לא נתנו הרועים את דעתם . ההזנחה והנישול הם הם שהביאו להתקפות מבית ומחוץ , ובסופו של דבר נפוץ הצאן לכל רוח ( רמז לגלות ישראל ? . ( מפני שהזניחו הרועים את העם , הודיע האל שהוא יקבל על עצמו את הנהגת הצאן - העם : " והצלתי צאני מפיהם ולא תהיין להם לאכלה" ( י . ( יחס הקרבה שמגלה האל לעם מתב טא בכינוי המדבר - צאני . גם את דרך הנהגתו מביע האל על ידי תיאור טיפולו בעדר : "כבקרת רעה עדרו ... כן אבקר את צאני" ( יב . ( יש בדבריו גלישה ברורה לכיוון הנמשל : ההצהרה " והצלתי אתהם מכל המקומת אשר נפצו שם '' ( יב ) רומזת לגורל העם...  To the book