אני הולך בחצר הכנסייה לקבור את הגוף הזה ידעתי ירח עולה , ידעתי כוכב עולה . אני הולך לאור הירח , אני הולך לאור הכוכבים , אשכב בקבר ואפרוש זרועותי , אלך אל יום הדין בערוב היום ונשמתי ונשמתך ייפגשו ביום ההוא כשאני קובר את הגוף הזה . שיר כושי ההולכים בחושך שרו שירים בימים ההם , שירי תוגה שרו , משום שלבם היה כבד עליהם . לפיכך , בתחילת כל רעיון שהבעתי בספר הזה הצבתי קטע , הד רפאים לשירי המסתורין הישנים האלה , שבהם דיברה נשמתו של העבד עם האנושות . מאז ימי ילדותי ריגשו אותי השירים האלה באורח מוזר . הם הגיעו אחד אחד מן הדרום שלא הכרתי , אבל ברגע ששמעתי אותם , הם הפכו חלק ממני , כאילו שלי היו . שנים רבות אחר כך , כאשר ביקרתי בנשוויל , ראיתי את המקדש הגדול שנבנה מן השירים האלה מתנשא מעל העיר החיוורת . " היכל היובל" נראה לי תמיד כמו עשוי מן השירים , והלבנים האדומות שלו מדם ומאבק של עבודת פרך . מתוכם התפרצו אלי בוקר , צהריים וערב מנגינות נפלאות , רוויות קולותיהם של אחי ואחיותי , מלאות קולות מן העבר . אמריקה העניקה לעולם יופי מועט בלבד , מלבד הפאר הגס שהאל עצמו הטביע על חזה . רוח האדם ביטאה את עצמה ...
To the book