|
|
צעדתי לי בירושלים , בין החומות . היה זה ביום שישי , בשעות אחר הצהריים המאוחרות . חבושים בכובעים מפרוות שפן ולבושים גלימות משי או קטיפה , שצבען , לא דהוי עדיין , מגלה שהיו פעם סגלגלות כלילך , ירוקות כמים , צהובות כקנרית , ארגמניות , מנצנצות , או כחולות כשמים לאחר הסערה – היהודים , יהודיו הזקנים של משה , כמושים כאמגושים , חומקים בסמטאות המקושתות של המבוך הקדוש עד מאוד . חלקם גוררים אחריהם ילד , אחרים צועדים בגאון , לבדם או בקבוצות , כאילו אצבע מלכותית נוגעת בהם . כולם נושאים רגליהם אל כותל הדמעות . חלק זה של החומה העתיקה של בית המקדש הוא שנשאר מהדרו של העם . אותה פיסת היסטוריה , כחמישים צעדים אורכה וכשלושים רגל גובהה , מעוררת סערה בנפשו של עם ישראל . כשהיהודים מבחינים בה , הם שולחים אליה נשיקות . אבל בואו נעקוב אחריהם . הנה הם . הם מחישים את צעדיהם . הם מגיעים לאתר הקדוש ומיד מצמידים אליו את שפתותיהם ומלטפים אותו בידם . הזקנים ביותר הביאו שרפרפים והם מתיישבים , עיניהם מוצפות התרגשות . מימין מתהלכים הגברים , לאורך שלושה רבעים מהחומה . משמאל , הרבע האחרון שמור לנשים . קינה מתמשכת , קינותיה...
To the book |
|
|