בקיץ ההוא

בערב קיץ , לפני ארבעים שנה , במאהל בשולי קיבוץ ניר דוד ( תל עמל ) שבעמק בית שאן , הורד הדגל הלאומי עד מחצית התורן , הוצתה מדורה . לאורה נקראה פקודת יום , ואנו הפכנו את רובינו כשקניהם כלפי מטה , כפי שתורגלנו על ידי הסרג'נטים של " משטרת הישובים העברים , " לאות אבל על מותו של מפקד ה"הגנה" אליהו גולומב . זו הייתה הפעם היחידה בזמן שירותנו כ"נוטרים" שביצענו את תרגיל הסדר הצבאי הזה " על אמת . " הבריטים הקפידו שנדע תרגילי סדר חמוש על בוריים . כדי שלא לבייש את המדים הבריטיים . ועד היום , כשחבר מאז ואני רואים את תרגילי הסדר המצעדיים של יחידות צה"ל , אנו נדים בראשינו — וי לאותה בושה . שום סרג'נט בריטי לא היה סובל שלומיאליות כזאת אף לרגע אחד . אבל אימונים צבאיים ממש לא היו מעוניינים לתת לנו . את השדאות , את אימון הפרט , הכיתה והמחלקה קיבלנו במסגרת ה"הגנה . " אם איני טועה , טרם ידעו אז להפעיל יחידות גדולות יותר . היינו למעשה הכוח המזוין הלגלי היחיד של היישוב העברי . לפלמ"ח היו יחסי ציבור הרבה יותר טובים . הוא יצר הווי משלו , חוג סופרים ומשוררים משלו , מגויסיו שמרו איתו על קשר קבוע במשך שנים , היו ל...  To the book