דמותה של "ארץ הקודש" בתאורי צליינים נוצרים בימי הביניים

אריה גראבויס הצליינות הנוצרית לארץ ישראל תפסה מקום מיוחד בתנועת הצליינות של ימי הביניים . בעוד שעולי הרגל באירופה נהו למקום קדוש זה או אחר , כגון לקברו של פטרום הקדוש ברומי , כוונו העליות לרגל לארץ ישראל למפגש רוחני עם ישו הנוצרי , במקום לידתו , חייו , פועלו ומותו - ארץ התנ"ך והברית החדשה . הצליינים באירופה לא נהגו לשנות את שמות המקומות שאליהם עלו לרגל . השינוי הבולט היחיד היה בספרד , כאשר במאה העשירית החלה נהירה לקברו של "יעקב הקדוש" שהתגלה בעיירה קומפוסטלה . במקרה זה , שינוי השם לסנטיגו דה קומפוסטלה התקבל על החוגים החילוניים ומצא את ביטויו גם בתעודות הפוליטיות והמינהליות של בית המלכות בליאון ובקסטיליה . לעומת זאת , כונתה ארץ ישראל בשם "ארץ הקודש" בימי הביניים לתקופותיהם , ללא קשר לשמות המדיניים והמינהליים של ארץ ישראל בפי שליטיה הנוצרים והמוסלמים או אוכלוסייה . ניתן להסביר תופעה יחודית זאת בשאיפה לכנות את הארץ , על אתריה הקדושים , כ '' ארץ שכולה קודש , " תוך חידוש הביטוי שטבע הנביא זכריה , יש גורסים כי חידוש זה מצביע על השפעת העליה לרגל בקרב היהודים על הצליינות הנוצרית . אם אמנם ביקו...  To the book