האם האדם מאמין כפי שהחתול מלקק את פרוותו ? זה מה שאני שואלת את עצמי , כפי שרק אדם חילוני שמרגיש קרבה נפשית לחתולים יכול לשאול , כשהוא חושב על המצב הרגשי של אמונה דתית . ומדוע אני נזקקת לדימוי המצחיק ואולי המרגיז הזה ? בגלל המצוקה והבלבול שתוקפים אותי בכל פעם שאני מנסה להבין את החוויה הדתית מחוץ להקשר הסוציו תרבותי שלה . דימויים ומטאפורות נוצרים , כידוע , כדי לנסח במלים דברים שהשכל אינו מסוגל לתפוס והלשון הרגילה אינה מסוגלת לנסח . אבל יש דברים שהם סתם יותר גדולים מהשכל , כמו אהבה , געגועים סתומים , תשוקות חזקות , התעלות הנפש , כאב על אובדן של מישהו אהוב - בני אדם נזקקים למטאפורות כדי לנסח במלים דברים כאלה , אבל האמונה בשבילי היא לא אחד מהדברים האלה , בעלי העוצמות הרגשיות שקשה להכילן והן זקוקות למבע אחר , שירי . האמונה היא משהו שעצם קיומו ואופן קיומו לא לגמרי מובנים לי . אומר זאת כך : אין לי ספק שאהבה וגעגועים וכאב על אובדן של אהוב הם רגשות אוניברסליים . אנחנו מגיבים עליהם כפי שהחתול מלקק את פרוותו , ואל תחשבו שכל החתולים מלקקים את פרוותם באותו אופן , באותה עוצמה , או שהם משקיעים בזה מיד...
To the book