הציונות כאירוע אפוקליפטי בספרות העברית במחצית הראשונה של המאה העשרים

המבע האפוקליפטי , יחד עם התנגדות לחשיבה אפוקליפטית ועיצובים קריקטוריים שלה , חוזרים ומופיעים בספרות העברית לא רק בשירת א"צ גרינברג , כפי שהראתה אניטה שפירא ובעקבותיה חנן חבר , אלא כבר בשירת ביאליק , ולאחר מכן בשירת שניאור , שלונסקי , למדן , אלתרמן , אמיר גלבע , פנחס שדה , משה סרטל , ובסיפורת של גנסין , ביסטריצקי , הזז , א"ב יהושע , ע' עוז , ואפילו בסיפורת הישראלית הפוסט מודרניסטית , למשל של אורלי קסטל בלום וצרויה שלו . את הסיבות לתופעה הרחבה הזאת אי אפשר אפוא למצות בלחצים שבהם עמדו החלוצים בארץ ישראל , כדברי שפירא , ובוודאי לא בהלם פרעות , 1881 או בהשפעת האקספרסיוניזם הגרמני , כפי שעולה מדברי חבר . וההסברים האלה בוודאי אינם עוזרים להבנת האפוקליפטיקה בשירה של ביאליק ושל אלתרמן , שמעבר להשפעתה הספרותית היא גם ביטאה ועיצבה את הלכי הרוח של יוצרי הציונות . המבע האפוקליפטי הספרותי - והכוונה כאן היא לדגם של "חזון יוחנן" ולא לדגמים אחרים שהתפתחו במרוצת הדורות - מבטא ומעורר רגשות של חרדה , זעם ותגובות אבל אחרות . הוא מבטא פנטזיות של נקמה אכזרית ביריב , הרס טוטאלי של מציאות לא רצויה ושלטון יחיד...  To the book