הלגיטימציה של האגואיזם בספרות העברית החדשה

המאה העשרים , ובעיקר מחציתה הראשונה , תיזכר בתולדות המחשבה הספרותית כתקופה של מאמץ להעמיד תיאוריות מדעיות של הספרות , להסב את תשומת הלב לסטרוקטורות הפורמליות של היצירה הספרותית ולהשתחרר ממעורבות בתכניה הרגשיים והפילוסופיים . אחת התוצאות של המגמה הזאת הייתה התעלמות מתכניה המוסריים של הספרות ואף ךה לגיטימציה של ההתעניינות בהם . כיום אנו נמצאים בתקופה של התגברות המודעות לחשיבותם של היבטים שנדחקו הצדה במחשבה הספרותית של המאה העשרים , משום שנחשבו ל"חוץ ספרותיים , " וההיבט המוסרי של היצירה הספרותית הוא אחד מהם . שוב חוזרות שאלות שהעסיקו את מחשבת הספרות מראשיתה הקלאסית : האם הספרות יכולה או צריכה לטעון טענות מוסריות ולהפעיל דחפים מוסריים ? האם יש להביא בחשבון את ההיבט המוסרי כשבאים להעריך את ההישג האמנותי של יצירת ספרות ? מהי ההשקפה המוסרית המובלעת ביצירה הספרותית ומהו הרקע הפילוסופי שלה ? אלה הן שאלות שמחקר הספרות העברית בארבעים השנים האחרונות מיעט לטפל בהן . הלקתה שנוצרה מחייבת את מי שרוצה לטפל כיום בשאלות אלה לנסח מחדש כללים מתודיים המתחייבים מההתפתחות של התיאוריה הספרותית ושל המוסכמות המו...  To the book