נשיאה ללא דיאלוג

ראינו דוגמה כזאת בדיון על האשה הזרה שמכוניתה התיזה עליי בוץ , ובסיפור על הסליחה לנערים שהתעמרו בי בארצות הברית . במקרים הללו אני מייצג את הצד השני בדמיוני . האשה או הנערים אינם צד לדיאלוג . אין הם נוכחים לפניי , אין הם משוחחים אתי , אין הם חלק מתהליך הסליחה . התהליך פרטי לחלוטין : אני מחליט , על דעת עצמי , לשאת את עולו של העוול . ופירוש הדבר שמשאו של הנסלח איננו מופחת עקב כך . אינני נוטל משהו ממנו כדי להעמיס אותו על שכמי . נבחן את סיפורם של הנערים . שנים ארוכות חלפו משעה שהתנכלו לי . האם מי מהם זוכר אותי , את הקשר בינינו , את עלילות נעוריו ? נניח שכן . נתאר לעצמנו נער אמריקני שהתבגר ונעשה איש . הוא זוכר את חטאי נעוריו בתוגה . הוא מתייסר על שפגע אי פעם בנער זר וחסר מגן . אין הוא יוצר אתי קשר . אני , במרחק אלפי קילומטרים , במרחק שנים ארוכות , מחליט לסלוח לו . הוא איננו יודע על כך . הוא איננו מרגיש שיש לו שותף למשא . הוא איננו מעלה בדעתו את האפשרות ליצור עמי קשר , ועל כן הוא נשאר , מבחינתו , ללא סליחה . עתה נניח את ההפך . הנער הנדון איננו זוכר כלל את שאירע בנעוריו . ייתכן שכלל לא היה מודע...  To the book