בתולדות העיסוק הפילוסופי במושג הסליחה מעטים ההוגים שהציגו תפיסה כמו זו שאני מציג כאן : תפיסה הנשענת על הטענה שהעוול הוא " רכיב בל יימחק במערכת היחסים ההדדית" שבין הפוגע לנפגע , כפי שכתבתי בפרק הקודם . המעטים המציעים תפיסה הדומה לכאורה לזו שלי אינם מאפיינים בדרך כלל כהלכה את מהותה של הסליחה . נבחן תפיסות אחדות כאלה . צ'שייר קלהון מבהיר שבסליחה אמיתית "אדם מצליח להפוך את לבו ובה בעת משמר באופן ברור את אשמתו של הזולת ואת זכותו שלו לנטור טינה" . ( Calhoun 1992 , 77 ) מאחר שיש לנפגע הזכות לנטור טינה , ממילא ברור שאין הוא חייב לסלוח . הסליחה היא מתנה שהוא מעניק לנסלח ( שם , . ( 81 ברעיון זה , המקשר את הסליחה עם מעשים שמעבר לחובה ( סופרארוגציה , ( אדון בהמשך . מדבריו של קלהון עולה ששימור אשמתו של הפוגע איננו אך ורק אינטרס של הנפגע , בעל הזכות לנטור טינה . גם הפוגע עצמו רוצה בכך : האדם המצליח לסלוח לנו תוך כדי הסתמכות על נימוקים ראויים מספר בדרך כלל סיפור המרחיק את התנהגותנו הבלתי ראויה מן הביוגרפיה של האני ה"אמיתי" [ ... ] אבל אנחנו מקווים לסיפור אחר , כזה המראה הבנה כלשהי של האני בשלמותו , ו...
To the book