פרק חמישי על היחס למקור

א . המקור כראשית ההיסטוריה בחירה שאדם בוחר בעצמו ביחס להיסטוריה של עמו , אם יש לה משמעות הבאה לידי ביטוי ממשי ביצירתו ובארחות חייו , הרי מובנה הוא : התחייבות כלפי מקורותיה . הנורמה של הזהות התרבותית לאומית ההיסטורית נמצאת באותה התחייבות כלפי המקורות . על פיה בלבד אפשר לקבוע אם נמשכת רציפות של הויה תרבותית לאומית לארכה של היסטוריה או שמא נותקה ואין לפנינו אלא שם אחד להויות שובות . על פיה , ולא על פי שמירת חוק ( כגון החוק שיהודי הוא בן לאם יהודיה ) או הצהרת אמונה בעיקר מסוים ( כגון אמונה באל יחיד , ( או שייכות וציות למוסד ( כגון מדינה או קהילה , ( וזאת דוקא מפני שהת חייבות כלפי מקור איננה מאובנת . היא פתוחה להמשך בלתי מוגבל . זה גם המובן הנכון של המלה : ראשית של נביעה . ואמנם בהקשרה של היסטוריה מציינת המלה מקור קודם כל את הראשית . הראשית של הידיעה על ההיסטוריה , שהיא ממנה ובה ראשיתה של ההיסטוריה עצמה . מתי וכיצד מתחילה היסטוריה ? כבר בפרק הקודם רמזנו כי , פרדוכסלית , אי אפשר ליתן על השאלה הזאת תשובה היסטורית , או , ביתר דיוק , ההיסטוריה משיבה עליה בהצבעה אל מעבר לגדרה כזכירה של מאורעות...  To the book