פסוקים אלה אינם המשכה של הנבואה הקודמת , שלפיה תקדם הגלות לגאולה , שכן פיסקה זו , שלא כנבואה הקודמת , אינה צופה גלות כלל אלא דורשת מהעם יציאה למלחמת תנופה נגד האויב הצר על ירושלים , בהבטיחה נצחון מוחץ על האויב . נבואה זו רוויה ביטחון שירושלים לא תיפול , כעין האומרים : "ה ' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה " ( ג , יא . ( למעשה דומים דבריה לדברי מתנגדי מיכה המצוטטים בפסוק ט ( לפי הגישה השנייה , וראה לעיל ? . ( פסוקים יא-יג מהווים יחידה ספרותית שלמה , החוזה את הסרת האיום מעל ירושלים ואת הכחדת האויבים המתנפלים עליה . בקטע יש הבחנה בין ההווה שבו נאמרה הנבואה , " ועתה , " הווה שבו שוררות מצוקה וסכנה לעיר , לבין ההצלה בעתיד . הבחנה זו מבליטה את התקווה : אמנם "עתה " נקבצים הגויים על ישראל , אבל לאמיתו של דבר ה ' הוא שקבצם בכוונה תחילה , כדי להשמידם . אחדות הנבואה ניכרת בתוכנה ובמוטיבים שבה . יש בה העמדת אמירתם של הגויים ( פסוק יא ) כניגוד למחשבות ה ' ועצתו ( פסוק יב , ( ובולט הקשר בין דימוי הגורן ( פסוק יב ) לתמונת הדישה ( פסוק יג ) ? הנבואה נסמכה לקודמתה הן בשל הדמיון בנושא : סכנה והצלה , הן בגלל הקש...
To the book