שחיתותה המוסרית והמדינית של ממלכת אפרים

פרק זה מכוון רק אל ממלכת הצפון ובאות בו שתי האשמות מרכזיות : א . ישראל מדיח מלכים מכיסאותם ובוגד בהנהגתו , ולא רק באלוהיו ; ב . ממלכת ישראל נעה בין אשור לבין מצרים , במקום לסמוך על ה . ' הפרת הברית היא אם כך משולשת : אי קיום חובת הנאמנות למלך ; זלזול בבריתות מדיניות ; והפרת הברית עם ה ? . ' יש חוקרים הסבורים , שהפרק משקף מציאות שאינה קודמת למותו של ירבעם בן יואש מלך ישראל : בשנת מותו מלכו בשומרון לא פחות מארבעה מלכים ( מלכים ב טו , ח-יז . ( אחרים קובעים את זמנו של הפרק לתקופה שלאחר מות מנחם בן גדי והקשר שקשר פקח בן רמליהו על פקחיה ( שם , פסוקים כג-כו , ( ואילו וולף מוצא כאן רמזים היסטוריים לאירועים שהתרחשו בימי מלכותו של הושע בן אלה , האחרון למלכי ישראל . אשר לדעה שונה , ראה להלן , בדיון בפסוקים יא , טז . ? הקישורים האסוציאטיביים לפרקים הקודמים נעשים כאן באמצעות הפתיחה : השיבה לה ' שירפא לעם , והחזרה על "דגן ותירוש , " שהם סמל לבגידה בה ' ( פסוק יד . ( גם בפרק זה ה' הוא הדובר אל העם . הנביא מקדים לנבואתו הפוליטית את תוכחתו על פשעי אפרים בתחום שבין אדם לחברו : הם פעלו שקר , גנבו ושדדו (...  To the book