תפיסת הפולחן בנבואת ישעיהו השני

בפסוקים כג-כד קובע הנביא , שעם ישראל לא הקריב לאלוהיו קורבנות - עולות , זבחים , מנחות וקטורת ( על סוגי הקורבנות ראה לעיל , בפירוש לפרק א , י-יג . ( קביעה זו מוזרה , שהרי במשך כל ימי בית ראשון התקיים במקדש פולחן לאלוהי ישראל . אדרבה : כמה מנביאי בית ראשון גינו את הדבקות היתרה בפולחן הקורבנות ( ראה א , יא-ינ ; ירמיה ז , כא-כב ; עמוס ה , כא-כה . ( לפיכך קשה להסביר את קביעתו של ישעיהו השני , הנמסרת בהאשמה במשפט נגד העם . יש שפירשו אותה כמכוונת לתקופה היסטורית מסוימת , כגון זמנם של המלכים מנשה ואחז , שבו לא נתקיים הפולחן כהלכתו . אחרים מפרשים האשמה זו כמוסבת על תקופת הגלות , שבה לא ניתן היה לקיים את הפולחן , ויש הרואים כאן לשון הפלגה והגזמה : לא לי אלא לאלילים נהג ישראל להרבות בקורבנות . נראה שיש להסביר את הכתוב כלשון פולמוס , ששיעורה : גם אם הרבית להקריב קורבנות - לא לי הם הוקרבו , משום שהקרבתם נעשתה בחטא : '' אך ה ^ בך תני 3 חטאול 1 יף הוגעתני בעונתיף" ( כד . ( אפשר שברקע הדברים נשמעת טענת העם : מדוע כה נענשנו , אם הקפדנו לקיים את מצוות הפולחן כהלכתן ? מחלוקת עקרונית מעין זו מצויה גם בדב...  To the book