פרק כז

פתח למחזוריות אין סופית : הענשת ישראל והפצתו בגויים , תשובתו לאלוהיו ולארצו - וחוזר חלילה . במקרה הגרוע קיימת הסכנה , שהעם לא ילמד לקח , ואלוהים , על פי מחויבו תו שלא לכלותם ולא להפר בריתו עמם , יהיה אנוס להשיבם לארצם נם בלא תשובה מלאה , ונמצא שם ה' נפגם . משום כך אין פסקתנו מסתיימת בתרועת ניצחון ובתיאורים ססגוניים של קיבוץ גלויות והקמת המקדש מחדש . ? מרבית הנביאים הבינו קושי זה , וחזונות הגאולה שלהם מבוססים על פתרונות רגשיים - אהבת ה' לעמו היא שתגיעו להחזירם לארץ . יוצא מן הכלל הוא יחזקאל , המתקן את משנת ספר ויקרא בדרך עקבית , שאין בה לדעתו פרצה . יחזקאל שולל מעם ישראל את זכות הבחירה החופשית בין טוב לרע בהיותו בגולה : " והעלה על רוס 5 ם היו לא תהיה 8 שר אל 1 ם אמרים נהיה כגוים ... חי אני נאם ה' אלהים אם לא ^ 1 לוזקה ובזרוע נטוןה ו 3 חמה שפוכה אמלוך עליגנם" ( כ , לב-לג . ( נקודות הדמיון והשוני בסוגיה זו בין יחזקאל לספר ויקרא בולטות מאד בנבואות בפרק לו , טז-לח . מצד אחד רב הדמיון בלשון ובתוכן בין נבואה זו לויקרא כו . כבר בפתיחת הנבואה בולטת ההשקפה של פסקת הקללות החמישית בפרקנו . יחזקאל...  To the book