הסיפור של מילי

אני לא הגעתי לעסוק במטפורות . אם בודקים את העובדות , אצלי הסיפור היה שונה : המטפורות מצאו אותי . יום אחד בקיץ , כשהכול היה צהוב מאוד ( ואני ממש לא אוהבת צהוב , צבע שממתינה בו צרבת , ( חיפשתי קצת צל . בירושלים תמיד קיימת אפשרות מוגנת , כי בתוך כל אבן מסתתר החרק של הרחמים . אבל אני הייתי בתל אביב , עיר שהשמש בה ללא הפסקה , והלכתי לקיוסק הקרוב להשיב את נפשי . בדיוק כשהגעתי , ראיתי שם מכר ותיק : ברז של "גזוז , " ידיד זקן ועייף . פעם , כשהייתי צעירה מאוד , יכולתי להזמין את הטעם החביב עליי באופן הכי מדוד ומזוג במיוחד בשבילי . אחר כך למדתי לדעת שבטעם המיוחד שלי ישנו סיכון בריאותי , וכדאי לצרוך משהו טבעי , משהו שסחוט עד שהוציאו ממנו את כל המיץ או לפחות משהו בלי צבע . באותו יום , כשראיתי את הברז הישן והמהוה שהיה שונה כל כך מכל בקבוקי הפלסטיק שהלבישו אותם במחלצות שונות ומשונות והעמידו אותם לתצוגת אופנה שאין לה סוף , שמחתי על המקרה , כמי שנוכח לדעת שאפשרות ישנה עדיין קיימת . שאלתי את המוזג : "יש לך גזוז " ? הוא נתן בי מבט של מי שלא בטוח אם שמע דבר או שמא נדמה לו , ושאל : "מה אמרת ? גזוז " ? שמעתי...  To the book