אפלטון סוקרטס : אומר אני , אפוא , שאם [ הנשמהן המיושבת בדעתה היא טובה , הרי רעה היא זו שמצבה הוא היפוכו של ישוב הדעת ; ומצאנו שזאת היא חסרת הדעת והפרוצה . ובכן , המיושבת בדעתה תעשה את הראוי גם לאלים וגם לבני אדם ; שהרי לא תהיה מיושבת בדעתה , אם לא תעשה את הראוי ... וכשתעשה את הראוי לבני אדם , תעשה מעשי צדק , ולאלים - מעשי חסידות ; אך מי שעושה מעשי צדק וחסידות , בהכרח צדיק הוא וחסיד ... והרי גם אמיץ לב הוא בהכרח . שהרי איש מיושב בדעתו אינו רודף אחרי דברים שלא מן הראוי לרדוף אחריהם , ואינו בורח מפני אלה שלא מן הראוי לברוח מפניהם , אלא כפי מה שצריך בורח הוא מפני מעשים , אנשים , הנאות וייסורים ורודף אחריהם , ועומד בפניהם ומתגבר עליהם - במקום שצריך . הכרח גמור הוא , אפוא , קאליקלס , שהמיושב ברעתו , בהיותו כפי מה שהעלינו צדיק ואמיץ לב וחסיד , הריהו איש טוב בתכלית , והנה הטוב - חייו טובים ונאים בכול , ומי שחייו טובים , הריהו שלו ומאושר , והאיש הגרוע שחייו רעים הריהו מסכן , וזה יהיה אותו איש שמצבו הוא ההיפר מיישוב הרעת , כלומר אותו פרוץ : אשר אתה שיבחתו .
To the book