מרטין בובר חינוך ראוי לשמו הוא בעצם חינוך האופי . כי המחנך האמיתי אינו מכוון רק לכוח זה או אחר של חניכו כמי שרוצה להקנות ידיעות או הרגלי חריצות מסוימים , אלא תכליתו כפעם בפעם האדם בשלמותו , ולא רק לפי ממשותו הנוכחית , שהוא חי בה לעיניך , אלא גם לפי האפשרות הגנוזה בקרבו . והרי בבחינת דבר שלם בפועל ובכוח ניתן אדם לתפיסה אם כאישיות , כלומר כדמות רוחנית גופנית חד פעמית זו על כל הסגולות הצפונות בה , ואם באופי , כלומר כזיקה בין אחדות מהותו של יחיד זה ובין שורת מעשיו וחייו . בין שתי הדרכים האלה שבהן ניתן החניך לתפיסה בשלמותו יש הבדל יסודי . אישיות היא דבר הצומח בעיקר מחוץ לפעולת המחנך , ואילו אופי הוא דבר שמחובת המחנך לסייע לפיתוחו , והוא עיקר תפקידו . אישיות היא דבר שבשכלול , אבל אופי בלבד הוא דבר שבתפקיד . אישיות רשאי אתה לטפחה ולקדמה , ואילו אופי יכול אתה וחייב אתה לחנך איש לשמו ... על שלמותו של החניך משפיעה רק שלמותו של המחנך , הווייתו השלמה שלא במתכוון . המחנך אינו צריד להיות גאון מופרי כדי לחנך בעלי אופי ; אבל צריך הוא להיות אדם חי , שלפ , המביע את עוצמתו ישר לזולת : חיותו מקרינה עליהם ...
To the book