אברהם מאסלו מעצם טבעו לוחץ האדם בכיוון הגברת ה"היות" שלו כמידת האפשר , בכיוון מימוש מושלם יותר של אנושיותו , ממש באותו מובן מדעי נטורליסטי שעל הבלוט ניתן לומר שהוא לוחץ לקראת היות עץ אלון , או שהנמר לוחץ להגיע לידי נמריות מלאה , והסוס לידי סוסיות מלאה [ כיוון ההתפתחות מגולם בפירמידת הצרכים של מאסלו אשר כוללת צרכים פיסיולוגיים , צרכים של ביטחון ויציבות , צרכים של שייכות ואהבה , צרכים של כבוד ויוקרה וצרכים של מימוש עצמי ... [ בעיקרו של דבר האדם לא מעוצב בתור אנושי ואינו מחונר להיות אנושי . תפקידה של הסביבה הוא בעיקרו של דבר להרשות לו או לעזור לו להביא את הפוטנציאלים שלו - ולא של הסביבה - לידי מימוש . הסביבה אינה מעניקה לו פוטנציאלים וכשרים ; אלה נמצאו לו בצורה התחלית או עוברית , ממש כשם שזרועותיו ורגליו נמצאות בראשיתו בצורה עוברית . כשם שזרועותיו , רגליו , מוחו ועיניו נמצאים לו ואופייניים למין הביולוגי שלו , כן נמצאים לו כושר היצירה , הספונטניות , העצמיות , האותנטיות , הדאגה לזולת , היכולת לאהוב , הערגה לאמת כפוטנציאלים עובריים מעצם בריאתו . כל אלה אינם מהווים סתירה לחומר הראיות המוכיח ב...
To the book