אפלטון ואני , אנשי אתונה , כשהעמידוני המפקדים , שאתם בחרתם לפקד עלי בפוטידאה ובאמפיפוליס ועל יד דליון , שם נשארתי כיתר הגברים במקום שהעמידוני והייתי נתון לסכנת מוות ; והלא דבר נורא הייתי עושה אילו במקום שכפי שחשבתי והנחתי העמידני האל לחיות את חיי בשאיפה לחוכמה ולבדוק את עצמי ואת זולתי , אילו כאן הייתי מפחד מפני מוות או כל דבר אחר והייתי נוטש את המערכה . נורא יהא המעשה , ואז לאמיתו של הדבר יכול היה אדם להביאני בצדק אל בית הדין , על שאינני מאמין באלים , ממרה את פי הנבואה , מפחד מפני מוות ורואה עצמי חכם בלא להיות חכם . כי לפחד מפני מוות , רבותי , אין זה אלא שמדמה אדם בנפשו שהנו חכם , שעה שאיננו כך , שכן "לדמות בנפשך" הוא לדעת את אשר לא ידעת . ואיש אינו יודע את המוות ; אף לא זאת , שמא הוא הטובה הגדולה ביותר הצפויה לאדם , והם מפחדים מפניו כאילו ידעו לבטח , שהוא הגדולה שברעות . וכיצד לא תהיה זאת אותה סכלות מגונה : שיחשוב אדם שהוא יודע את אשר אינו יודע ? ובזה וכאן , רבותי , נבדל אני אולי מרוב האנשים , ואם אומר , שהחכמתי במשהו ממי שהוא , הלא ודאי בכך , שכפי שאינני יודע די צרכי את שבשאול , כך ח...
To the book