בדידות שולמית הראבן

בדידות שולמית הראבן גברת דולי יעקבוס , שבשנים האחרונות הגיעה לכלל אהבה עצמית שקטה ובטוחה , ישבה ליד שולחן הכתיבה שלה , מהססת כיצד לסיים מכתב . המכתב היה מיועד לבעלה . למן הבוקר מצא חן בעיניה שהוא בכנס אדריכלים במלטה , ושהיא יכולה לכתוב למלטה , לכתוב את התיבה ואלטה , שהיא תיבה אבירית וקלה ודומה לפרש צעיר בגלימתו , המזנק ארצה ומסיר את כפפות הרכיבה בתנועה נאה : ואלטה . רק בשעת כתיבת המכתב נעשתה לה המציאות קשה להיתפס : וכי מה היא יודעת באמת על כל המקומות הללו , מה החלל שמאיר יעקבום תופס בתוכם , נכון או זר . מעולם לא יכלה לתאר לעצמה איר בעלה נראה שעה שאיננו לידה . אולי יש לו קיום אחר , פנים אחרות . גברת דולי יעקבוס נטלה את העט והמשיכה בכתיבה : " השעה עכשיו עשר , הרבה אור מגיע אל השולחן דרך ענפי הזית הגדול . אתה זוכר , לא הייתי בטוחה שאתה מתכנן נכון את החלון הזה , כל כך גבוה , ועכשיו אני שמחה בו : האור בדיוק במידה הנכונה ובשעות הנכונות . הבית נעים , מאיר . כשאני יוצאת העירה , וחוזרת - לא לעתים קרובות , כי הגשם רב עדיין ובין גשם לגשם כל העיר מנסה לסדר את עניניה - נדמה לי לפעמים כאילו היה מישה...  To the book