|
|
פרק טז איך הדאגה היתרה לרווחה עלולה לחבל ברווחה בין החתירה לשלמות הנפש להשבחת מה ששייר לגוף יש קשר הדוק יותר מכפי שנהוג לשער . יכול אדם להשאיר את שני הדברים האלה בבידולם ולהרהר בכל אחד מהם לסירוגין , אבל אם יפריד ביניהם לגמרי , סופו שייעלמו שניהם מעיניו , חושיהן של החיות בחושינו הם , וגם תאוותיהן דומות מאוד לשלנו : אין בין תשוקותינו הגשמיות כאלה שאינן משותפות לנו ולהן ושאינן מצויות , לפחות בגרעינן , אצל הכלב ואצל האדם כאחד . אם כן , איך נסביר שבעלי החיים יודעים לדאוג רק לצורכיהם הראשוניים והפחותים ביותר ואילו לנו היכולת להרבות ולגוון את הנאותינו עד בלי די ? יתרון לנו על החיות בכך שאנו משתמשים בנשמתנו כדי למצוא אותם קניינים גשמיים שהן מגיעות אליהם רק בחוש . באדם , המלאך מלמד את הבהמה איך תשביע את רצונותיה . מכיוון שהאדם מסוגל להתרומם מעל ענייני הגוף , ולבוז אפילו לחיים עצמם , בניגוד לחיות , שאין להן צל של מושג על כך , הריהו יכול להרבות באותם קנייני גוף במידה שאין החיות יכולות אף להעלותה בדעתן . כל מה שמרומם את הנפש , מגדיל אותה ומרחיבה , מוסיף על יכולתה להצליח באותם מפעלים שאינם נוגעים ...
To the book |
|
|