|
|
פרק ז מבט לעתיד לאחר השואה זכו בני העם היהודי בתקווה חדשה , כאשר התגשמה אמונת הדורות והם שבו אל מולדתם העתיקה . במשך אלף ותשע מאות שנות הגלות הם היו פליטים בקרב האומות , וכל אותו הזמן שמרו אמונים לארץ . גם תפילותיהם יום יום לשיבת ציון וקינותיהם התמידיות על ציון וירושלים היו למעשה הצהרה שמעולם לא ויתרו על תביעתם על ארץ אבותיהם . כל מי ששלט בארץ ישראל נתקל במחאתו של העם היהודי . המחאה הזאת אולי לא הייתה לה חשיבות רבה בהיסטוריה של מאבקי כוח כין העמים , שכן היא הייתה מחאה מתוך חוסר ישע ובשום פנים ואופן לא ניתן ליישמה בכוח . אבל האומות עצמן ערבו לה במשך דורות הגלות של עם ישראל , בלי שהכירו בכך . בכל פעם שהיהודים נרדפו , בכל פעם שהיו קרבנות של הפליה , כל אימת שהתייחסו אליהם כאל אזרחים ממדרגה שנייה או גרוע מזאת - קיבלה תביעתם על מולדתם העתיקה תוקף בעולם . יחסם של העמים כלפיהם פירושו היה : אין אתם חלק מאתנו , אינכם שייכים לכאן - לכו הביתה ! לא היה שום הבדל מהותי בין מצוקתם של היהודים שחיו בקרב הנוצרים ובין אלו שחיו בקרב המוסלמים . אכן , המוסלמים היו הרבה פחות אכזריים ביחסם אל היהודים מאשר הנוצ...
To the book |
|
|