האוהב אל אנה שולטהס ( אביב ( 1767 העלמה ! לשווא אבקש את מנוחת נפשי , אשר אבדה ממני . רואה אני , תוחלתי נכזבה . ביגון נצח אשא את עוון קלות דעתי . הרהבתי עוז להשתאות אליך , לכתוב אליך , להגות , לחוש ולומר באוזניך את רחשי לבבי — . הן חייב הייתי לדעת את חולשת לבבי , ולהרחיק נפשי מסכנות אלה , במקום שתבוש כל תקווה — . ומה אעשה עתה י האשב דומם ואכלה את נפשי בדאבה חרישית , ולא אייחל לשמץ תקווה ולרווחה מעוניי ? לא , לא אדום , הלא ייקל צערי אם אדע כי אבדה תקוותי . אבל מה אקווה ? לא , אל לי לקוות ... ! כל היום אתהלך בטל בלי עיסוק , בלי עבודה , לבי בל עמי , לא אחדל להיאנח , אבקש בידור נפש ולא אמצאנו : הנה אקח את מכתבך , אקרא בו , אשוב ואקרא בו , אחלום' אתמלא תקוות , ואובד תקוות , אגנוב דעת אם חרדה חרדת עד נה , ואספר לה סיפור מעשה על עילות מחלה אשר לא ידעתי ; ארחק מידידי ? אנוס מעליצותו של יום' אסתגר באפל ובבודד בחדרים ; אפול על המיטה , בלי למצוא שינה או מרגוע ! הנה אכלה את נפשי ' אהגה כל היום רק בך , בכל מלה אשר אמרת' בכל מקום שם ראיתי את פניך . כל כוחי , כל מנוחת נפשי סרו ממני , וכל עצמי איני תל...
To the book