הולכת השולל

הולכת השולל מאחר שתביעותיו של הכובש הן שהולידו את הזייתו ההרסנית של הנכבש , אין זה מפתיע שהלה מיטיב להיענות לה , שהוא מדמה לאמת ולהצדיק את התנהגותו של הכובש . אופייני יותר ואולי אף מזיק יותר הוא ההד שאותה הזיה מעוררת אצל הנכבש עצמו . ואמנם כיצד לא יגיב לאותה תדמית שהוא נתקל בה בהתמדה , שמציעים ומכתיבים אותה הן במוסדות והן במהלך כל מגע אנושי ? הוא אינו יכול להישאר אדיש כלפיה כאילו דבקה אליו מבחוץ , כאילו הייתה זו קללה החולפת עם הרוח . סופו שהוא מכיר בה , כמו כינוי שנוא שהפך לאות מוכר . ההאשמה מביכה ומדאיגה אותו , דווקא מפני שהוא מעריץ את מאשימו רב העוצמה וחושש מפניו . האם אינו צודק במקצת ? כך הוא לוחש . האם איננו בכל זאת אשמים במקצת ? האם איננו עצלנים , אם יש בתוכנו הולכי בטל רבים כל כך ? האם איננו פחדנים , מאחר שאנו מניחים שידכאו אותנו ? משהכובש מייחל לו ומפיץ אותו , סופו של אותו דיוקן מיתי משפיל , במידה זו או אחרת , שהנכבש מקבל אותו וחווה אותו . כך הוא מקבל ממשות מסוימת ותורם לדיוקנו הממשי של הנכבש . המנגנון הזה אינו בלתי מוכר : זו הולכת שולל . כידוע , האידאולוגיה של מעמד שליט מתקבלת ...  To the book