פרק שני: פנאי ופוליטיקה

9 רק שני : 0 נא' ו 0 ול ' 0 ' קה א'ל' כהן-ג ' וור הזמן לעולם לא הולך לאיבוד , הולכים לאיבוד החיים של מי שייאכד את הזמן . ( Gonzalez-Pecotche , 1953 ) צמצום שעות העבודה הנדרשות לפרנסה ושכלול המכשירים העומדים לרשות האדם לצרכים השוטפים בחברה הפוסט-תעשייתית , מותירים לאוכלוסיות הולכות ומתרחבות זמן עודף לעיסוקים נוספים . מה עושה האדם בזמן שמתפנה ? מה קורה לאדם המסיים את מחויבויותיו מוקדם מבעבר ? האם שינוי זה בתנאי קיומו משנה את תפיסתו ואת הלך רוחו ? כיצד קורה , שלמרות זאת , אנשים מרבים להתלונן שאין להם זמן ? כיצד מוסדות החברה מסתגלים למצב זהי המשפט : "על המדינה לקבוע מדיניות של תרבות הפנאי" שגור בפי אישי ציבור ופוליטיקאים רבים . מה בין המוסדות הציבוריים והפוליטיים של המדינה ולעובדה שלאזרחים יש יותר זמן פנוי ? האם על הזמן הזה , מעצם הגדרתו כ " פנוי , " לזכות בחסינות מכל התערבות או מכל ניסיון התערבות ? מה בין המושג , החדש יחסית , "פנאי" ל"פוליטיקה ? " מהי משמעות הקשר הזה לדמות החברה בכלל ולחיי היחיד בפרט ? במסגרת שהוקצתה לי כאן לא ניתן יהיה להתייחס לכל השאלות שהועלו , ואסתפק בהגדרות קצרות של ...  To the book