ג . לשון ימי הביניים לשון ימי הביניים היא לשון הספרות העברית שנכתבה למן המאה הרביעית חמישית לספירה ועד לשלהי המאה השמונה עשרה . ספרות זו מגוונת מאוד ורבת-פנים . היא כוללת פיוטים בסידורי תפילה , פרשנות למקרא ולתלמוד , ספרי קבלה וספרי מוסר , ספרי מחקר בלשון המשוערכת ( שנכתבו ערבית . 64 העברית המשוערכת - כינוי לעברית שבהשפעת הלשון הערבית המדוברת בפי הכותבים והמתרגמים של ספרות המדע והפילוסופיה בימי הביניים . ותורגמו לעברית , ( ספרי חסידות וכן את ספרות השו"ת ( ספרות השאלות והתשובות . ( חשוב להדגיש כי בימי הביניים הלשון העברית אינה לשון חיה בדיבור , והיא משמשת רק כלשון תפילה ולימוד , כלשון כתיבה וכלשון התקשורת בין יהודים מארצות שונות שדיברו בשפות שונות במקומות שחיו בהם ( לינגווה פראנקה . ( בתקופת ימי הביניים אפשר להבחין בין שני סוגים ספרותיים עיקריים : שירה ופרוזה . לתחום השירה שייכים הפיוטים של פייטני ארץ ישראל מן המאות 7-4 לספירה וכן שירי הקודש והחול שנכתבו על ידי משוררי ספרד מן המאות 13-10 לספירה . לתחום הפרוזה שייכים ספרי הפרשנות למקרא ולתלמוד , ספרי מחקר בלשון המשוערכת , ספרי חסידות וספ...
To the book