חמץ עיסה הנעשית מקמח של חמשת מיני דגן - חיטים , שעורים , כוסמים , שיבולת שועל ושיפון - שנילוש במים , ושהתה עד שהחמיצה , בין אם נתנו בה שאור או שמרים , ובין אם החמיצה מעצמה . התורה אסרה אכילת חמץ או הנאה ממנו בפסח , כמו כן אסרה התורה את החמץ ב " בל יראה ובל ימצא".
אור לארבעה - עשר בניסן עורכים בדיקת חמץ ,' ואומרים " כל חמירא".
ביום י"ר
בניסן מותר לאכול חמץ עד שעת בוקר מאוחרת , וממנה ואילך אסור לאכול חמץ ואסור שיימצא חמץ עד לאחר הפסח . בבוקר של אותו יום שורפים את כל החמץ שנותר בבית . זהו ביעור חמץ . בשעת ביעור חמץ מבטלים את החמץ שוב , אלא שהפעם הנוסח הוא : " כל חמירא וחמיעא דאכא ברשותי , דחזיתיה ודלא חזיתיה , דחמיתיה ודלא חמיתיה , דבערתיה ודלא בערתיה - לבטל ולהוי הפקר , כעפרא דארעא".
ומובנו בעברית : כל חמץ ושאור שברשותי , שראיתיו ושלא ראיתיו , שביערתיו ושלא ביערתיו , יהא בטל ויהיה הפקר כעפר הארץ . רבים מהוגי הדעות ביהדות ראו בביעור החמץ פעולה שהיא סמל לבדיקתו של אדם את עצמו , את מעשיו ואת מידותיו , במאמץ רוחני לבער את הרע שבלב , להתקדש ולהיטהר . מנידת חמץ : על - פי ההלכה כל אדם מישרא...
To the book