תפיסה פילוסופית ויהודית של הלשון

תפיסה פילוסופית ויהודית של הלשון הדבר שאפשר להתייחס אליו כאל חוויה יהודית של הלשון , המבוססת על האחדות המקורית של הבריאה , נוגד במיוחד את התפיסה השלטת בתולדות התרבות המערבית שיסודותיה הותוו בחכמת יוון . למרות המחלוקת בין שתי האסכולות העיקריות , זו הנוטה לאמפיריזם וזו הנוטה לרציונליזם , שתיהן רואות בלשון תופעה אנושית טבעית שנועדה להבעת אידיאות ולהעברתן אל הזולת . הדגש בלשון מושם בראש ובראשונה במבנה התאורטי שלה . הלשון נתפסת כיצירה מתוכננת של התבונה והמנגנון ההכרחי שלה , יצירה מקובלת בהסכמה , או כתופעה הכרחית וטבעית , לא מודעת ולא רצונית , הנובעת מן הרגשות לפי חוקי הטבע האנושי . נראה שסוגיית הלשון נכפתה על החשיבה הפילוסופית בצעדיה הראשונים בתהייה על המציאות . אכן , הופעת הלשון עוקרת את המציאות מן הדחיסות החומרנית , ומציבה את בעיית הזיקה בין המוחש לבין מה שאינו מוחש , כלומר בין הטבע לבין החשיבה . ההבחנה בין טבע הדברים לבין משמעות המילים מניחה את קיומה של תאוריה , אף אם היא סמויה , על הזיקה בין הלשון והאובייקט שלה , ומעוררת להפריד בין הלשון כסימן וההוויה כמסומן . האינטלקטואליזציה הזאת היית...  To the book