פנאי ונצח: הזמן הנשי והזמן הלאומי

פנאי ונצח : הזמן הנשי והזמן הלאומי עינת רמון ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה בשנת תשס"ב היה בני איל אלעזר כמעט בן חודש . עדיין תשושה מן הלידה , מן הברית , מחג הפסח , מלילות בלי שינה , ישבתי בביתי אל מול המחשב , מנסה לשוב לשגרת הכתיבה , ולידי בעגלה הרך הנולד . יום אביב שטוף שמש ומבושם מריחות הפריחה . בסביבות השעה רבע לאחת עשרה הופיעה המנקה של חדר המדרגות , אשה מבוגרת יוצאת מולדובה . שכנתי מן הדירה שמעלינו הורתה לי להעביר אל המנקה את צינור המים כדי שתוכל לנקות את הכניסה לביתנו . בשעה ששלשלתי את הצינור מטה דאגתי בהיזכרי שבתוך דקות מספר תחל הצפירה , ויהיה עלינו לעמוד דום . המנקה - ספק עולה , ספק מהגרת עבודה - אין בפיה אלא מספר זעום של מילים , עברית רצוצה . ניכר בה שאינה יודעת דבר על מהות היום והשעה ואינה יודעת שבתוך כמה דקות תנסר את האוויר צפירה חדה . גם התינוק בשנתו אינו מוטרד מ"סמיכות הפרשיות : " שטיפת המדרגות והצפירה הקרבה . מילאתי את פקודות שכנתי , ובתוך כך הזכרתי לה שבעוד כמה דקות תישמע הצפירה . השכנה הודתה לי על התזכורת ומיד ציוותה שאומר לעובדת "שהיא צריכה לעמוד בצפירה ....  To the book