דנטה והקומדיה כמשל לגן-העדן האיום שמו של דנטה אליגיירי , מחבר הפואמה 'הקומדיה האלהית / המתארת את סוגי העונשים והעינויים המצפים לאדם במדורי הגיהנום , השתרש בעצמו כמעין סמל למושג הגיהנום בעולם הנוצרי . כפי שטוען המתרגם אולםוונגר בהקדמה למהדורה העברית בעריכתו , ההצדקה לשם 'הקומדיה ' היא שבעוד שבטרגדיה ההתחלה היא שקטה אך סופה איום ונורא , בקומדיה ההיפך הוא הנכון : "התחלתה נוראה ואיומה כי היא התופת וסופו טוב ומבורך כי הוא גן-העדן " . " ברם , העוקב אחרי ההתייחסויות ל'קומדיה' זו יבחין כי אף תיאורי המתרחש בגן-העדן מלאים בהטפות נגד הצבועים והרשעים , שמקומם בגיהנום עצמו . שיר עשרים ותשעה למשל , מהווה מסה נגד פילוסופים תועים ונגד מטיפים משקרים , ובשיר עשרים ושבעה פותח פטרוס בנאום נגד שחיתותה של הכנסיה . גם בשיר עשרים ושניים נשמעת צעקה בשמים וביאטריצ ' ה , בת לווייתו היפה של הגיבור , מסבירה לו שמקורה בקדוש בנדיקטוס המבכה את השחיתות במסדר שייסד . לא ייפלא אפוא שחרף הכוונה הטובה הגלומה בהכתרת תיאורי הגיהנום כ'קומדיה' האמורה להסתיים בהגעה לגן-עדן , מה שנחקק בתודעת המערב הם התיאורים המפורטים של הסבל ו...
To the book