מאושוויץ עד מדינת ישראל : שאלתו הנצחית של איוב מן הראוי היה לנסח בגוף ראשון את פרק הסיכום של ספרי , כפי שנהגתי ברוב הפרקים הקודמים , ולהציג כאן את הקיום היהודי מתוך נסיוני שלי . מצבי הקיומי , כעד לשואה וכעולה לישראל מצדיק זאת . אלא שבין הרצוי למצוי יש פער , או אולי שוחה , המאלצים אותי ואת הקורא לעצור,- להיזכר , להזמין את הקורא לזכור עמי , לעמוד מאחורי התנסויות , קיומיות אף הן , שנחוו על ידי הזולת , ולאפשר לקולן להישמע יחד עם קולי , לפעמים במקומו , באמצעות מובאות . אם לכאורה הן מנותקות ממחשבותי שלי , הרי זה כדי שיוכלו לאששה ממעמקים במין ברית שגם כאן אינני נרתע מלכנות מיסטית . יש קשר רצוף בין סטפן צוויג לבין אלי ויזל , גם אם הראשון התאבד בתקופה שבה השני טרם הכיר מהו מחנה מוות . באחד הקטעים ברצף נמצא נסיוני האישי מחובר לזה של יתר היהודים ובני האדם — שעלו או שעודם עולים בלהבות המיתמרות זו בזו : השואה וישראל . הם חשים בבעירה ואנו חווים אותה עמהם כאיום קיומי כמו איוב , המקראי שדיוקנו רב האנפין מקרין , גם כעבור אלפי שנים , את המרי ונטילת הסיכון על מליוני ברואים אחרים בימינו , נחקרים וחוקרים כ...
To the book