הרוח , הדבר והדממה כמעט שאין אנו מסוגלים כיום להפריד בין הנבואה ובין הגדת העתידות . הנביא הוא , לפי הדעה המקובלת , האיש הרואה עתידות או המגיד עתידות . הדגש הוא ב"עתידות . " הראייה וההגדה נראות כבעלות חשיבות משנית , ולכאורה אינן אלא הכלים המכילים את התוכן הממשי של הנבואה , והוא — לגלות עתידות ולהכריז עליהן . אבל הנבואה , שאנו רוצים לגלות את מהותה , קשורה בהגדת עתידות קשר רופף בלבד . חזונה אינו קשור לעתיד דווקא . יש לו ערף עצמי מידי . דברי הנבואה אינם הגדת עתידות דווקא , אלא ערכם נתון וקיים למן הרגע שנאמרו . החזון והמשא הנבואיים הם גילויים . אבל מה שהם מגלים אינו העתיד , אלא המוחלט . הנבואה מספקת את שאיפת ההכרה , לא של המחר , אלא של ה . ' הנבואה תופסת את מקומה בין כל הניסיונות , האמיתיים או המדומים , ההיסטוריים או האגדיים של יצירת קשר בין האלוהי ובין האנושי . הנבואה פירושה , במובן זה או אחר , הוא היחס בין הנצחי ובין הזמני , דו שיח בין ה' ובין האדם . היש צורך להוסיף , שדו שיח זה אינו מלווה תמיד קול ודברים ? לפעמים הדממה הדקה היא קולו של ה . ' היש צורך להוסיף , שדו שיח זה , לא תמיד מגלה ה...
To the book