דרך החזרה

דרך החזרה ראיף זרייק בהתחלה , הדרך חזרה מירושלים היתה שקופה . שקופה לחלוטין . חסרת משמעות . היום , לאחר שנים אחדות של מגורים כירושלים , הדרך חזרה לחיפה נראית פתאום אחרת . עצובה , עמוסת משמעויות וגם יותר ריקה . ההתחלה , היתה ברורה . המעבר מן הכפר הגלילי לירושלים היה צעד מובן מאליו : מצטיינים הולכים לירושלים , לאוניברסיטה העברית . וכך החלו להם אותם בלןיי יום ראשון . תחת עומס מזוודות הייתי עושה את הדרך מהכפר לחיפה ; ומשם לירושלים , באוטובוס , בקו הישיר . הדרך המובילה לירושלים היתה שקופה , היא לא עניינה אותי כלל . לא , זה לא היה ניכור , רק חוסר עניין . הדרך פשוט לא עניינה . הייתי רואה לא רואה . המקום היחיד , שעברתי לידו בתחושה דומה ל"הייתי כאן , " היה מכון וינגייט ( אז בכלל עוד לא ידעתי מי זה וינגייט , ( שם עשיתי בנעוריי ימים ולילות , באימוני נבחרת הנוער של ישראל בכדורעף . אבל ירושלים ככלל נראתה לי רחוקה , רחוקה מאוד מחיפה . חלל גדול מפריד בין שני המקומות , בין חיפה לירושלים . ירושלים היתה בעיני אי , והנסיעה דמתה להפלגה על סיפון אונייה . מסע בתוך ים , ים של לא מקום . ירושלים האי היתה מקום ...  To the book