השערות אטיולוגיות להיפראקטיביות

השערות אטיולוגיות להיפראקטיביות תיאוריות שונות מתחרות זו בזו בניסיון להסביר את תופעת ההיפראקטיביות : ריספונקציה נוירולוגית , איחור בשילתי , גורמים גנטיים . חוסר איזון ביוכימי . הרעלת עופרת . השפעות קרינה , אלרגיות לחומרים שונים ובפרט לחומרי צבע במזון , עישון או שתיית אלכוהול בעת ההריון של האם , שיטות של גידול ילדים והתנהגות נלמדת . בגלל טבען השנוי במחלוקת של שיטות הטיפול התרופתי בילדים היפראקטיביים ולאור צמיחתן של אסטרטגיות שונות לחינוך ילדים אלה , יתוארו בקצרה ההשערות האטיולוגיות השונות , ובהמשך , במידת פירוט רבה יותר , שיטות ההתערבות הנקוטות ביחס להתנהגות היפראקטיבית . גורמים נוירולוגיים אחת הדעות המקובלות ביותר בקרב מחנכים ברבר הרקע להתנהגות היפראקטיבית היא נזק מוחי . עבודתם הקלאסית של שטראוס ולטינן ( 1947 ) מהווה בסיס להצבת קשרים משוערים בין היפראקטיביות לבין נזק מוחי . כעבור כמה שנים , טענו שטראוס וקפהרט , ( 1955 ) שניתן להסיק על אורות קיומו של נזק מוחי מהסימנים ההתנהגותיים של היפראקטיביות . הם הציעו את המונח נזק מוחי מזערי ( Minimal Brain Damage ) כמתאר מצב זה . עבודותיהם של חו...  To the book