ותתמקד בגונן ובעצמה . היא הנחתה והובילה אותי בעקבותיה . תהליך זה לא בהכרח מתאים לכל אחד . לברוריה הוא התאים . פרץ , לעומת זאת , רצה לדבר על שפרה בלבד ולא על שום איש או שום עניין זולתה . היא נפטרה מסרטן וסבלה כל כך לקראת הסוף , עד שהמוות היה גאולה מייסוריה . מלבד הילדים , דיבר פרץ על שפרה בלבד . בחוץ התנהלו חייו כרגיל . הוא לא היה מסוגל לדבר עם איש על שפרה , מבלי לחוש שהוא כופה עצמו על השומע או גורם לו מבוכה . הוא טען שאינו זקוק לטיפול , אלא רק לאפשרות לפרוק את לבו באוזני מישהו שתפקידו להקשיב . פרץ היה מהנדס ולא היה רגיל לתת ביטוי לרגשותיו . דיבורו לא היה מסודר , זיכרונותיו מתערבבים אלה באלה . לא היו לו אשליות לגבי עצמו , והוא היה בטוח כי יתחתן מחדש , ובהקדם . ממני ציפה ככל הנראה לשתיקה מלווה מדי פעם באות כלשהו שהאזנתי לדבריו והבנתי אותו . כפי שהקורא ניחש מן הסתם , לסיפורה של רונית היה סוף טוב . בהדרגה החלה להקדיש זמן רב יותר לילדיה , וחזרה להתעניין בעבודתה . היא החלה שוב להקפיד על הופעתה החיצונית , קנתה בגרים חדשים ונפגשה עם אנשים . כעסה הלך ונפוג ותהליך האבל כמעט הסתיים . התכוננו לסיי...
To the book