פרק שבעה־עשר

פרק שבעה עשר למחרת טלפנה אמו של דיבס וביקשה לקבוע פגישה . שמחתי לקבלה עוד באותו יום . היא נכנסה למשרד בהבעת להיטות מרוסנת . הבעת הרגש הספוג טנית של דיבס ביום הקודם ערערה את הגנתה הקשוחה . " רציתי שתדעי כמה אסירי תודה אנו " , אמרה . ,, דיבס השתנה כל כך . הוא פשוט אינו עוד אותו ילד שהיה . מעולם לא ראיתי אותו מביע רגשותיו בחופשיות כה רבה כמו אתמול . הדבר נגע אל לבי עד מאד " . ,, אני בטוחה בזאת " , אמרתי . ,, מצבו כה השתפר " , אמרה . נצנוץ של אושר היה בעיניה , וחיוך דק ריחף על שפתיה . r or שקט יותר ומאושר יותר ואינו נתקף עוד בהתקפות זעם . רק לעתים רחוקות הוא מוצץ את אגודלו והוא מישיר מבטו בעינינו . הוא עונה על רוב שאלותינו ופניותינו , ומגלה עניין במתרחש בחוג המשפחה . לפעמים הוא משחק עם אחותו בבואה הביתה . לא תמיד , אבל לפעמים . הוא מתחיל לגלות סימני אהבה כלפי . לעתים הוא ניגש אלי ופותח בשיחה . ביזמתו הוא . אתמול , כשאפיתי עוגיות במטבח , הוא נכנס ואמר : , אני רואה שאת עסוקה באפיית עוגיות . העוגיות שלך טעימות מאד . את עושה את העוגיות בשבילנו / בשבילנו . אני חושבת שהוא מתחיל להרגיש כעת שהוא ...  To the book