בשו"ת . חלק ג , ד"צ ניו יורק , תשכ"ז , סימן אלף מט ( תרכז , ( נשאל הרדב"ז : עדיס שהעידו על אדם שחייב סכום כסף , והוזמו ונתחייבו לשלם את הסכום , אשר זממו להפסיד את האיש למי עליהם לשלם את הכסף ? לאותו האיש שהעידו עליו , ושביקשו לחייבו בתשלום ממון , או לבית הדין , אשר יתנוהו לכל מי שירצו ? על זה משיב הרדב"ז בפתיחה ו " דבר זה לא ראיתי ולא שמעתי . " אך לבסוף מכריע , כי יש לשלם למי שהעידו נגדו , שהרי נצטער שהעידו עליו שקר , לחייבו ממון , ואי לאו דהוזמו היה משלם , ולכן זיכתה לו תורה בתשלומין , כי כל דרכיה דרכי נועם . והוא מוסיף : ואי לא דמסתפינא לדרוש בכתוב מה שלא נמצא בדברי חז"ל , הוה דרישנא ליה מקרא יתרה , דכתיב 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו' ( דברים יט , יט . ( ו'אחיו' יתירה הוא . והכי קאמר 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות , ' והאי עשייה ( פעולה זו של בית דין , חיוב תשלום קנס על העדים ) תהיה 'לאחיו . ' ויש בתלמוד כיוצא בדרשה זו . ותפוס טעם זה עד שתמצא טוב ממנו , כי כן אעשה גם אני . למרות היסוסיו תופס אפוא הרדב"ז טעם זה , מדרש כתובים , שהעלה מדעתו , ומשתית עליו את פסק דינו , שיסודו בסברתו , כי ...
To the book