|
|
הרמב"ם מבחין אפוא וקובע , כי איסור מלאכה ביום הבאת קרבנות איננו אלא מנהג , ואילו איסור עשיית מלאכה בערב פסח הוא מדברי סופרים . הטעם כנראה , משום שמצויות בערב פסח כמה וכמה הלכות גדולות , המייחדות יום זה כחג ומועד . גם מדברי רבנו חננאל לפסחים צח ע"א אפשר לאושש את הדבר . בתוספתא פסחים פ"ט הט"ו שנינו : "המפריש פסחו ומת , אם היה בנו ממונה עמו יביאנו אחריו לשם פסח ; ואם לאו , יביאנו שלמים בששה עשר . " על זה שואל הבבלי : "דמית האב אימת ? אילימא דמית קודם חצות , בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח , הא חלה אנינות עלויה מעיקרא ? אלא דמית אחר חצות ... רב אשי אמר . דמית לאחר חצות , ור' שמעון היא " ... ועל זה כותב רבנו חננאל שם : "דמית לאחר חצות , ולא חלה עליו אנינות , דהא משעת הפסח כיום טוב חשוב , שאומר בו הלל , לפיכך לא חל עליה אנינות . " מכאן , שלרבנו חננאל י"ד ניסן אחר חצות דינו כיום טוב וכמועד , ואף אנינות שהיא מן התורה נדחית על ידי יום טוב זה . ג . מצוות החג החלות בארבעה עשר מצוות החג — איסור אכילת חמץ , חובת ביעורו , איסור בל יראה ובל ימצא , מצוות שחיטת הפסח והחגיגה — אכן חלות מן הדין בעיצומו של י...
To the book |
|
|