א . איסורי השבות ונימוקיהם בתלמודים נעיין במשנת השבותים , ביצה ה , ב : כל שחייבים עליו משום שבות , משום רשות , משום מצוה בשבת , חייבים עליו ביום טוב . ואלו הן משום שבות : לא עולין באילן , ולא רוכבין על גבי בהמה , ולא שטין על פני המים , ולא מטפחין , ולא מספקין , ולא מרקדין . ואלו הן משום רשות : לא דנין , ולא מקדשין , ולא חולצין , ולא מיבמין . ואלו הן משום מצוה ן לא מקדישין , ולא מעריכין , ולא מחרימין , ולא מגביהין תרומה ומעשר . רבים דנו בפירושה של משנתנו ו במיוחד התקשו בפשר ההבחנה בין שבות , רשות ומצווה . הלוא כל הפעולות המנויות במשנה זו אסורות משום שבות , ולמה נתייחס השם "שבות" לקבוצה הראשונה בלבד ? "והני משום רשות איכא , משום שבות ליכא , והני משום מצוה איכא , משום שבות ליכא " ? ועוד , הרי גם המלאכות הנמנות בקבוצת הרשות — "לא דנין , ולא מקדשין , ולא חולצין , ולא מיבמין" — יש בעשייתן מצווה . ותו , במה גדול כוחן של אלה המנויות בקבוצה השלישית "מצוה" — "לא מקדישין , ולא מעריכין , ולא מחרימין , ולא 6 מגביהין תרומה ומעשר" — מן המנויות בקבוצה השנייה , שאינן אלא רשות ? הבבלי בביצה לז ע"א מבחין...
To the book