דינה של חוות־דעת רשלנית

דינה של חוות דעת רשלנית בית המשפט סטה מהמשפט האנגלי וקבע כי בעל מקצוע שנתן חוות דעת רשלנית , חייב לפצות צד שלישי שהסתמך עליה וסבל עקב כך נזק ממון זהירות , דהיינו שהיה צריך לצפות שהתרשלותו תגרום נזק לתובע . הקבלן טען , כי המהנדס חב לו חובת זהירות כזאת , למרות שלא דובר במעשה או במחדל רשלני אלא בחוות דעת רשלנית ולמרות שלא דובר בנזק פיסי לגוף או לרכוש אלא בנזק ממוני טהור . בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף כשהוא צועד בתלם ההלכה האנגלית דאז , לפיה אין מוטלת אחריות לרשלנות אם מדובר בחוות דעת רשלנית או היצג רשלני שגרמו לנזק ממוני גרידא . על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון . בית המשפט העליון גרס שאין כל יסוד רציונלי לאבחנה בין נזק פיסי לגוף או לרכוש , לבין נזק ממוני טהור לעניין טיב והיקף האחריות בנזיקין . השופט אגרנט הדגים זאת כך : "אם באחזי בעט אשרוט בשל חוסר זהירות את פני שכני , אחראי אני לנזק שגרמתי , אם באותו עט עצמו אכתוב מכתב לשכני ואכלול בו עקב התרשלותי , מידע מוטעה ולשכני ייגרם נזק ממוני טהור עקב הסתמכות על מידע זה , מדוע יש לשלול ממנו תרופה נגדיל" בית המשפט העליון קבע גם ...  To the book