יחס היישוב הוותיק לעולים

יחס היישוב הוותיק לעולים מהרגע הראשון לתחילת העלייה ההמונית , התבלט הפער העצום בין המדיניות המוצהרת של הממשלה על העלייה כבבת עינה של המרינה , לבין יחסו האדיש ולפעמים המתנכר של היישוב הוותיק לעולים . בן גוריון הכריז כי "העיקר הוא קליטת העולים , בזה כלולים כל הצרכים ההיסטוריים של המדינה " , אולם במהרה נוכח כי הישראלים , לפי המימרה הידועה : "אוהבים את העלייה אך לא את העולים " . לימים סיכם את דעתו על יחס היישוב הוותיק כדלקמן : "עלילה גדולה זו , שאין דומה לה בתולדות ישראל , הייתה מלווה בכישלון עצום : התנכרות היישוב הוותיק לעולים החדשים . אין ספק שכל אנשי היישוב היו חסידים נלהבים וכנים של קיבוץ הגלויות , אבל רק מעטים גילו יחם של אחווה יהודית ואנושית כלפי העולים " . מלכתחילה , כאשר התברר ההרכב והמאפיינים של העלייה ההמונית , נוצר היחס הבסיסי של פטרונות מצד הקולטים כלפי הנקלטים . מקובל ביותר היה הסטריאוטיפ ( כדברי בן גוריון ) של "עשוקי גורל ועשוקי תרבות , מהגלויות המרודות ביותר במזרח אירופה , בצפון אפריקה ובארצות הנחשלות באסיה" או של "העלייה ההמונית , המדולדלת בחומר ורוח " . בשיחה שקיים בן גורי...  To the book