השלטון המוניציפלי בצד המוסדות הלאומיים , יצרו הרשויות המקומיות מוקד שלטוני נוסף , ובכך תרמו להכנתו ולצמיחתו של היישוב לקראת עצמאות . ליישובים היהודיים בארץ ישראל לא היה כל בסיס מוניציפלי חוקי אחיד . לקהילות שבערים המעורבות ( ירושלים , יפו , חיפה , צפת , טבריה , חברון ) לא היה מעמד פורמלי עד אישור חוקת כנסת ישראל . ( 1927 ) חוקת העיריות מהתקופה העות ' מאנית הייתה עדיין בתוקפה , והיא חלה גם על התושבים היהודים . הרוב המכריע של היישובים היהודים החקלאיים היו חסרי כל מעמד מוניציפלי . רק לשישה יישובים ( תל אביב , ראשוךלציון , פתח תקווה , רחובות , עפולה ורמת גן ) היה מעמד של "מועצה מקומית , " בהתאם ל"צו המועצות המקומיות . " 1921 - הצווים שכוננו את המועצות המקומיות ביישובים אלה לא הקיפו את כל סבך הבעיות , והורגש הצורך בתחיקה נוספת . בהעדר דגם חוקי קבעו לעצמם כל קהילה וכל יישוב את צורת השלטון העצמי בהתאם לנסיבות המיוחדות של המקום . מציאות זו הולידה שפע של צורות ארגון פנימי , תקנות והסדרים מקומיים . רבגוניות זו לא תרמה לניהול יעיל וחסכוני , ואף גרמה לבזבוז מרץ ולחיכוכים . הקהילות שבערים המעורבות ...
To the book