|
|
סופר כזה , שהיה מעתיק את כתביו כמה פעמים ושומר על עותק אחד בכספת . תמיד נרתעתי ממעמד יוצרים המתמוגגים בשעת קריאה של יצירתם בפני ציבור רחב . חשבתי שכתיבה היא מעין תפילה חילונית פרטית , אינטימית ואישית מאוד . לתפילה שכזו יאה שפה מיוחדת , לא מנופחת ולא זולה , כי אם צנועה , קולעת למטרה , קולחת ונוגעת . עם זאת אינני טוען שזו שפה שמחייבת כל יוצר . בסופו של דבר , סופר אמיתי מפתח שפה ההולמת את אישיותו , את ניסיון החיים שלו ואת היושרה שלו . השפה , כפי שהבחנתי אצל יוצרים שהערכתי , משמשת מעין בגד גוף שאינו שקוף , ברם משקף כל חמוק בנשמתו של היוצר . מרחוק , אם מתבוננים באנשים לבושים בגדי גוף , מתקבל הרושם של בגדים שמתנועעים כבובות ממולאות . רק כאשר מתקרבים רואים כי חיים רוחשים בתוך הבגד . בגד גוף לא נועד לגוף דוחה או מעוות . יש לי הרושם שמי שנזקקים לשפה מרופדת , מנופחת ולוליינית מבקשים , בבלי דעת , לחפות על תוכן דל . שפה כזו צמחה בעבר בקרב מי שנקראו תלמידי חכמים , משמע , בשפת ימינו , יוצרים המקורבים לאקדמיה . אולי בגין השלווה והמשטר המדעי הקפדני , הם נמנעים מלכתוב על החיים ונוטים לכתוב יותר על מה ש...
To the book |
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|
|