על ידי רבנים וגדולי תורה . בעומק הדברים , אין הוא מצפה מן הרב שיהיה " שלם " ומשלב , אלא מאזן ובולם ; שישמש לו עוגן בטוח בתוך הזרימה והתהפוכה , סמל מובהק לפנימי , לישן , לנצחי . כאילו אמרנו : הרב יציג את התזה , או את האנטיתזה , אך את הסינתזה יעשה הוא עצמו , באישיותו שלו . שכן , מבחינתו של היהודי ההלכתי המודרני , קיומו וחיוניותו של העולם האחד , המודרני , מובטחים מאליהם ואינם תובעים ממנו מסירות נפש . לא כן העולם האחר , המסורתי : סכנה מתמדת נשקפת לקיומו וחיוניותו , ויש צורך בדבקות רצונית עילאית כדי להבטיח את רציפותם . לא כך היו פני הדברים בימים עברו . אז היתה המסורתיות מוגנת ומעוגנת בתורת עובדה נתונה , בתור מציאות אינטגרלית , ולא בתורת מטרה אנטיתטית הניצבת מול המציאות . משום כך גם נציגיה המובהקים יכלו להיות בריות אינטגרליות , ולא אנטיתטיות . ואולם כיום , כאשר המסורתיות היא מטלה , ולא נתון , יש מי שמבקש ליצור לו קהילה שמורה ונעולה בפני החלופות האחרות , ולעומתו יש מי שמבקש לפתוח את החברה אל החוץ והחדש , אך לקיים בתוכה את המסורת באמצעות איים שמורים ונעולים . הנה כי כן , בקרב האורתודוקסיה המוד...
To the book