מאבק באמצעות ארגונים בינלאומיים

קולקטיביים , הועדפו על פני התעסקות בנכסים ספציפיים ובתביעות יחידים . ויחד עם זאת היה מקובל על הארגונים היהודיים כי המלחמה גרמה להרס נרחב בכל רחבי אירופה וכי היהודים אינם הקורבנות היחידים שנפגעו פגיעה חומרית . עקב כך לא היה ביכולתם לתבוע את השבתו המלאה של הסטטוס קוו אנטה הכלכלי על כנו והתשלומים שהועברו לא הספיקו כדי השבת רווחתם הכלכלית המקורית של היהודים . במילים אחרות , במקום לתבוע פיצוי מלא על אובדן הרכוש היהודי , העדיפו הארגונים להתפשר ולהסכים להסדרים כספיים ריאליסטיים בלי לתבוע פיצוי מלא על אבדות היהודים . מכל מקום , הגישה הקולקטיביסטית לשילומים ולהשבת הרכוש הותירה ניצולי שואה רבים בתחושה שהם עצמם אינם מקבלים את חלקם הראוי בפיצויים , או שהארגונים היהודיים מתעלמים מזכויותיהם . במהלך שנות ה90– חבר העניין הציבורי המחודש בשואה לתחושתם של ניצולים רבים כי לא זכו לפיצוי מלא על אובדן רכושם האישי , ואלה סיפקו את הרקע להתעוררות מחודשת של תביעות , שלא יושבו במלואן ארבעים שנה קודם לכן . לארגונים פוליטיים יהודיים היה נוח לעסוק בנושא הזה , לאחר שמצאו את עצמם ללא סדר יום ממשי בתום מסעות התעמולה המ...  To the book