מן האמור עד כאן ביחס לעינוי , לקינה ולטיפוח יהיה כך פירוש הדברים במשנת מועד קטן : הנשים בחולו של מועד משמיעות בקול '') מענות ('' את הקריאות שנוהגים להשמיע באבל , אך הן עושות זאת במקהלה , כקבוצה , וללא הקדמת הקריאה של המקוננת . הקריאות נעשות ללא ליווי של טפיחת ידיים וללא - לפי מקור ירושלמי - הכאה בחליל , הנהוגות בדרך כלל בלוויה . מן המקורות הללו למדנו כמה עניינים בעלי חשיבות סוציולוגית . ראשית , שטקס כה חשוב כמו לוויה , אין להשאיר לביצוע ספונטני של משתתפי הטקס ; לא כל אשה בקיאה בקינות ולא כל אדם מכה בחליל - לכן יש לדאוג להבאתם של מקוננות ומחללים . גם עני אינו רשאי לוותר עליהם . לוויה , כמו כל טקס אחר , צריכה להיות ממוסדת בדפוסים קבועים . המקוננות והמהללים יוצרים , בין היתר , את הדפוס הקבוע של הטקס . שנית , הלוויה במועד היא מאופקת יחסית ; בדרך כלל האווירה הנוצרת בלוויה היא קולנית - בגלל הקינות , הטיפוח , החלילים וקריאת p # , 7 , 7 בתשובה למספיד ולמקוננות . פרידה כזו מן המת עושה את המעמד לדרמטי , מחדירה את ריאליות המוות , יוצרת תחושת ליכוד בקרב משפחת האבל ותורמת להזדהות הדדית של האבלים וה...
To the book